חבר גר בסין ואומר שכל הדברים שאנו שומרים לזכרון גורמים למחלה

נושא השיחה של היום כל כך חשוב לי שאני פשוט לא יכול שלא לדון בו ולקבל כמה דעות בעניין הזה.

ביקור של תושב סין

אישה שעבדה בעבר בצוות הזה הגיעה לעבודה שלנו, עוד לפני שהגעתי לשם. אומרים שהיא אדם מאוד מתקדם ומוכשר שבאופן עצמאי וגם בעזרת קורסים למדה סינית ויצאה לעבוד באימפריה השמימית, שם היא חיה כבר 5 שנים. וכך, באתי לחופשה לבקר את קרובי המשפחה שלי. הלכתי גם לראות את עמיתיי לשעבר.

אני אוהב אנשים שיודעים לספר סיפורים מעניינים, עם חוש הומור ופרטים משעשעים. האישה הזו התבררה כפשוטה, התחלתי להקשיב לסיפורים שלה בהנאה, למרות שישבתי מהצד, כי לא הכרנו קודם.

אבל עד מהרה תפסתי את עצמי חושב שתחושת הסלידה שלי מהמספר גדלה יותר ויותר. החלטתי לחשוב למה. היא החלה להקשיב ביתר תשומת לב והבינה שהיא מדברת כאילו היא משדרת את האמת האולטימטיבית. אם שאלו אותה שאלות, היא ענתה בהתנשאות, כמו ילדים או טיפשים משעממים. עד מהרה ראיתי שלאנשים אחרים התחילו העוויות לא מרוצות במקום הנאה על פניהם. אולם האישה החלה להתכונן ותוך זמן קצר הלכה, נאספה משני הצדדים על ידי חבריה לחיקה.

בסך הכל, אהבתי את הסיפורים שלה על החיים בסין, שהם מאוד שונים משלנו. קראתי על הרבה דברים בעבר, אבל עדויות חיות הן הרבה יותר מאלפות.

לזרוק את הזיכרון

אבל דבר אחד היכה אותי בלב. האישה הסינית שזה עתה הוטבעה אמרה שהמסורת הרוסית היא לשמור על דברים שגורמים לכמה זיכרונות: מכתבים ישנים, עבודות יד לילדים וציורים - פירושו לקחת את הבריאות שלך ולהפחית ימי חיים. כאילו, החומר הזה לוקח מאיתנו אנרגיה ומוביל למחלות.

בסין קיימת מסורת של התכנסות משפחתית ופירוק ארונות בגדים וארונות. יחד עם זאת, כל הדברים האלה והבגדים הישנים נזרקים ללא רחמים. השאר כמה תמונות ופריטים חדשים.

מאמינים שזיכרונות יכולים לעורר רק חרטה ובושה על מעשים רעים שבוצעו. בתורם, תחושות אלו מפחיתות את ההערכה העצמית ומגבירות את החרדה. כתוצאה מכך מתפתחת טראומה פסיכולוגית שמובילה למחלה ואף למוות.

ודברים ישנים שאף אחד לא לובש, במיוחד, יכולים לזרוק ארונות ולמנוע מאנשים להתפתח ולהמשיך הלאה.

האישה חזרה על הנוסחה מספר פעמים - לא אמורים להיות כיורים, כלים פגומים ובגדים ישנים בבית.

אני לא יכול לזרוק את זה

בקשר עם המעבר פירקתי גם ארונות שסתם מאחסנים בהם הרבה דברים מיותרים. אלו הם ציורי ילדים, מלאכת יד ומחברות בית ספר. את החלק שלא נושא זכרונות, למשל, רק משרבט על פיסת נייר עם הכתובת "סשה בת שנתיים", גם אני זרקתי. זה יותר מדי. אבל מלאכות רבות כל כך טובות עד שאין להרים יד כדי לזרוק אותן.

ויש לי גם מכתבים שאבא ואמא שלי כתבו לי. ממש בכיתי כשקראתי אותם. כאילו שמעה את קולם של קרוביה. אבל לזרוק אותם? לעולם לא. אלו דמעות מנקות כל כך, שלהפך, נראה היה שצברתי כוח חדש מהקווים האלה.

אני מאמין שהכל תלוי איך האדם עצמו תופס דברים כאלה. אם יש להם השפעה מועילה, אז אתה צריך לשמור אותם קדושים. אבל אם הם קשורים למשהו מביש, או פשוט לא נעים, אז אתה לא צריך לאחסן אותו, בזה אני מסכים עם הסינים.

אשמח לדעת את דעתכם בעניין זה.