בבור שנחפר מתחת לעץ תפוח בגינה, מצאתי את הדבר של אמא שלי
בימים האחרונים שלפני הכפור חפרנו בורות לנטיעת עצי פרי באביב - תפוח ואגס. הם נעשו נפחיים למדי, בעומק של כ-70 סנטימטרים. מסמרי ברזל וחתיכות מתכת חלודות הונחו בתחתית. זה מה שאמא שלי תמיד עשתה כדי שלצמחים יהיה מספיק ברזל. הם ערמו חומוס, ומעל - שכבת אדמה פורייה. והם השאירו אותו בצורה זו לפני החורף כדי לשתול שתילים צעירים באביב. נוסיף כמובן גם דשנים ואפר.
אבל העבודה הזו נאלצה להפריע לזמן מה, כי לא יכולתי להירגע זמן רב אחרי ממצא אחד, התברר שזה כל כך נוגע ללב. אני אגיד לך לפי הסדר.
אמי הייתה גננת נהדרת. תמיד היו לנו יבול ענק של ירקות, היה מספיק מהכל בשפע. והגן היה מפורסם גם בפירות יער ופירות.
שיח דומדמניות אחד, ישן מאוד, גדל כבר 25 שנה באותו מקום בו נטעה אותו אמי, אך עדיין נושא פרי. כמובן, אני חותך את זה כל הזמן. אבל הגיע הזמן להסיר אותו, לידו תוכנן רק מקום לעץ אגס. וכך, כשהשיח הזה הוסר, הבחנתי במשהו מוזר בשורשיו, איזושהי טבעות. ניקיתי את זה מהקרקע והתברר שזה מספרי פלדה קטנות.
מיד נזכרתי במקרה הזה, כשאמא שלי חיפשה את המספריים שלה הרבה זמן, גזרו את הבנים החורגים מהעגבניות בחממה. הם היו מספרי גן שהיו תמיד בכיס השמלה שלה. הרי אף פעם אי אפשר לדעת מה צריך לגזום בגינה ובגן הירק, ותמיד היה איתה כלי.
מסתבר שהיא שתלה דומדמניות ובאותו רגע הפילה אותם לבור. הם שכבו שם כמעט 25 שנה, רק עכשיו, בימים קשים אלו, כדי ליפול לידיים שלי. אמא די אמרה לי - אל תדאג, תחזיק מעמד. הכל יעבור, הכל יהיה בסדר, העולם יתמודד עם המגיפה הזו והחיים יחזרו לשגרה, שוב יהיה חופש, הזדמנות לטייל ולתקשר עם יקיריהם. זה היה כאילו שמעתי את הקול שלה, שכמעט שכחתי במשך 23 שנים, מכיוון שאמא שלי לא איתנו. דמעות זלגו מעיניהם. אבל הם לא היו מרים, הם טיהרו דמעות. חשוב מאוד לקבל תמיכה כזו ממישהו שבאמת אוהב אותך ודואג לך, גם כשאתה רחוק באופן בלתי מושג.
אבל תארו לעצמכם את איכות המתכת של התקופה הסובייטית, אם המספריים, ששוכבות באדמה במשך 25 שנה, נשארו ללא פגע. אתה רק צריך לנקות אותם ואתה יכול להשתמש בהם שוב.
כמובן, יש לי הרבה מכל כלי חדש שאני משתמש בו בגינה ובחממה. אבל, כמובן, אני אסדר את המספריים של אמא שלי.
הדבר העיקרי שרציתי לומר בזה הוא שכל דבר בעולם קורה לא לפי איך שאנחנו רוצים, אלא בגלל שזה הכי טוב לנו. אם, לפי אמות המידה של החיים הארציים, משהו נראה לנו לא הוגן, מר, כואב ביחס לעצמנו, אז הדרך הטובה ביותר לסבול דברים כאלה היא ענווה ואמונה. ואם אתה מענה את עצמך בשאלות "למה", אתה יכול להיכנס לטירוף או לחוסר אמון. מה יותר גרוע, אני לא יודע.
אלו המחשבות שעורר בי ממצא בגינה ששתלו הורי לפני למעלה מ-25 שנה.