לאחר שעזב, קרוב משפחה גילה שצמחים מקורה נשברו - מסתבר שזה קסם
קרובי משפחה, כמו שאומרים, לא נבחרים. ואפילו במשפחה הדי אינטליגנטית שלנו, שבה יש 24 מורים בכמה דורות, יש הכל...
אני מתקשר עם כמה מבני הדודים והאחיות שלי הרבה יותר ויותר מאשר עם אחותי, שגרה רחוק מאוד ואנחנו כמעט ולא מתראים. ומכיוון שלמשפחה של אמי היו 6 ילדים, ולמשפחה של אבי נולדו שלושה ילדים, יש לי הרבה בני דודים. וביניהם יש חלק שאני לא מתקשר איתו בכלל, למרות שאני יודע על קיומם. הם חיים בעיר שלנו, אבל החיים כמעט לא הפרידו אותנו. יש להם דרך חיים משלהם, וזה לא מקובל עליי, למשפחה שלנו יש את שלה. אני חושב שהרבה אנשים מבינים אותי וגם לא מקיימים קשרים קרובים עם כל קרובי המשפחה.
ומה הייתה ההפתעה שלי כשאשתו של אחד מבני הדודים שלי דפקה בשער. לשה הוא בחור מאוד שקט, ביישן, אני, באופן עקרוני, מחבב אותו. הוא עובד כנהג, פעם הוא היה נהג משאית, אבל אז הוא היה חולה קשה ועכשיו הוא נוהג במשאית. ואשתו ליובה היא התגלמות המושג הרוסי של "נער-אישה" על בשרו. במשקל של כצנט וחצי, רועש וחצוף.
וכך, לברכתי המופתעת, היא אמרה שמכיוון שלא חיכו להזמנה לבית חדש, היא בעצמה באה לראות איך אנחנו חיים. אבל אז, כנראה, היא הבינה שהיא הולכת רחוק מדי ועשתה צחוק מהכל: "עברתי במקום, החלטתי להיכנס, להיות סקרנית".
אני, כמובן, הזמנתי אותה הביתה, אבל מיד הזהרתי שאנחנו עדיין לא אוספים אורחים, היות והבית עדיין לא הושלם, בפנים בקומה 1, הבנייה עדיין בעיצומה. "אז לא רק שהם לא הוזמנו" - החלטתי להיות סרקסטי, בתורי.
ליובה השאירה את התיקים שלה במסדרון. אחר כך הסתובבה בכל החדרים, סבבה את כל הברזים, כמעט שפכה מים במקלחת, אפילו הסתכלה לתוך כמה ארונות במטבח כדי לבדוק אם יש קרבים.
כמובן, הצעתי תה, הנחתי את הקומקום והתחלתי לערוך את השולחן. והיא הלכה לסלון, שאינו גמור. טפטים, צבע, פריימר עדיין מוערמים בו, כלומר, מחסן של חומרי גמר. יש גם קופסאות עם ירקות - עגבניות, בצל, שום. ויש פרחים פנימיים שהכנתי להעברה לחדשים, זה עתה קניתי לפנים החדרים, עציצים.
אני אוהב פרחים גדולים, בעיקר, יש לי דגימות נשירים, כי פעם הבן שלי היה אלרגי לאבקה. פיקוס בנימין, אישה שמנה, פיקוס גומי, קלנצ'ו. הם עמדו על שולחן נמוך, ולידו היה דלי אדמה.
הקומקום רתח, ליובה ואני ישבנו קצת, היא סיפרה סיפורים על קרובי משפחה. בעצם, תהיתי, אני בכלל לא מתנגד לה. אני בהחלט אספר לכם כמה סיפורים, שהם די מאלפים.
אבל אפילו ליובה הבינה שהיא נשארה יותר מדי זמן והתכוננה ללכת הביתה. בעלי לקח ממני את המכונית כשיצא לעבודה. זו הייתה אכזבה עבורה, כי די קשה לשאת את משקלה ברגל. (בגלל זה המילים שלה "חלפו על פני" נשמעו מצחיקות)
קראתי לה מונית ושילמתי 80 רובל לביתה, מה שגרם למבול של הכרת תודה. ובהקלה נעלה את השער וחזרה אל הבית.
היא ניקתה את השולחן ונכנסה לסלון כדי ללמוד פרחים, כפי שהתכוונה. אבל - הו אימה! החלק העליון של אחד מזרעי הפיקוס נשבר. חבל! הוא גדל כל כך לאט, כל עלה חשוב! הסתכלתי שוב וראיתי שלאשה השמנה נשברו כמה יריות. והקלנצ'ו נערף ללא רחם. גם פיקוס בנימין קיבל את זה.
בזעם, הייתי מוכן ללכת לבית החצוף הזה ולהביע את כל מה שבישל. זה דמי האירוח! אבל אז בעלי חזר. הוא, כמובן, לא מחשיב כמה ענפים שבורים כטרגדיה גדולה, אז הוא הרגיע אותי בכל דרך אפשרית.
בינו לבין לשה יש קשר טוב ובעלה אמר שהוא יתקשר אליו בעצמו. לאחר זמן מה, הוא חזר ואמר, הם אומרים, ליובה חושבת שפרחים גנובים גדלים טוב יותר. לכן היא ניתקה את היריות בחשאי. כאילו זה טקס קסם כזה שאי אפשר להיעלב ממנו.
אין מילים, פשוט אין מילים מפגישות כאלה עם קרובי משפחה!
איך הייתם מרגישים לגבי סוג זה של קסם בבית שלכם?