"אנחנו מוכרים את הדאצ'ה"

השנה שיניתי את הגדר המפרידה בין האתר שלנו לסמטה. ואתם יודעים, מיד הרגשתי את עצמי במרכז האירועים: רק העצלן לא נתן עצות כיצד עלי לקדוח חורים וכיצד לעמוד עמודים. אבל לא מדובר בזה, אלא בשיחה בין שני שכנים, שהצלחתי לשמוע.

יש בחור צעיר (כבן 30) ושכנו (כבן 60). שני דורות שונים - שתי השקפות שונות על כדור הארץ.

הבחור אומר: "אנחנו מוכרים את הדאצ'ה."

עיני השכן עולות לאט אבל בטוח ועומדות להתגבר על המחסום בצורה של רצועת גבות צרה ולהגיע למפץ אתה לא רוצה לעבוד! אתה עצלן! - עונה השכן.

כמעט נחנקתי מהפתעה. מה אנחנו יכולים לומר על הבחור שאמר את זה. יתר על כן.

מה שהכי הדהים אותי היה דרך החשיבה של השכן, אפילו לא חוסר הטאקט שלה. מבחינתה, ובכלל עבור כל הדור של "אלה שגילם מעל גיל שישים", הדאצ'ה דומה המן משמיים. רבים עבדו זמן רב לפני שקיבלו אותה, ועכשיו הם לא ייפרדו מחלקת האדמה שלהם בשום מחיר.

ואנשים צעירים מסודרים אחרת: ילד השכן מושך שני ילדים, האישה נמצאת בחופשת לידה, משלמת את המשכנתא, עובדת בשתי עבודות. אין לו זמן להתמודד עם הדאצ'ה: לא נשאר לו כוח וגם לא זמן. לכן, צעירים נפרדים בקלות מכל מה שמושך כיס ומהווה נטל.

במקרה שלו מדובר באזור פרברי. כן, בגבולות העיר, אבל נוף מעולה על הנהר, אבל אני חוזר ואומר, אין זמן לעשות את זה, ולא בידיים.

עבור שכן, המשכנתא אינה תירוץ, עמדתה פשוטה כמו מגרפה: תתעצל - אתה לא רוצה לעבוד על האדמה. וזה הכל.

אני חושב שבניית אגדה על חלקתך היא כמובן רעיון טוב. אבל רק כשזה לא פוגע בחיי היומיום ובבריאות. הכל טוב במתינות, וצעירים צודקים: זקנים מתענגים על המדינה ואז מתלוננים על בריאותם.

מה אתה חושב על זה?
אשמח לשמוע את דעתך בתגובות!