מספרת איך יצאתי לדאצ'ה עם בעלי בזמן הנוכחי לא קל. קשיים ואיך זה נגמר
כולנו יודעים שמשהו בלתי נתפס קורה בעולם, ובכל זאת, בעלי ואני החלטנו לנסוע לארץ בסוף השבוע. לא משנה מה יגידו מהטלוויזיה, השתילים לא ישתלו את עצמם ולכן הנושא אפילו לא נדון.
כמובן, כלתי הייתה נגד זה. והזכרתי לה שכמו לפצח את המלפפונים והעגבניות של אמי בחורף, הכל שם, ואני אגב לא מגדל אותם בחדר השינה. היא הזמינה אותה לקחת איתה את נכדיה, אליהם הצעירים הסכימו בשמחה. ובכן, עם אלוהים!
התכוננו כמעט ליום - אספנו עבור נכדינו אוכל, בגדים וכל מיני דברים קטנים. הכלה ובנה ליוו אותנו כאילו לגלות. הם היו בטוחים שאנו לא נגיע לדאצ'ה או שלא נוכל לחזור. יש מחסומים בכל הכניסות והיציאות מהעיר ומכוניות סובבות. פשוט חייכתי בחזרה - כדי שוולדיק (בעלי) ואני לא הגענו לדאצ'ה! חוק כזה טרם הומצא.
עם שחר, צללנו לשש האגדיות שלנו ויצאנו לדרך. עצרנו בחנות בדרך לשתות בירה קרה. המסורת של בעלי היא לשתות בקבוק ערפילי, ורק אז לסחוב דברים, להדליק חשמל ולהתמודד עם נושאים ביתיים אחרים.
ברגע שפנינו לעקוף, התברר כי הכלה צדקה במשהו. באופק הייתה שיירת מכוניות, והנתיב המתקרב היה ריק בוגדני. עם זאת, בעלי אפילו לא הרים גבה, רק התחיל לשרוק "חברים נועזים ברגל ...", מה שמעיד על המוכנות הקרבית ביותר. הנכדים, אגב, לא השתתקו לרגע - החברים המסכנים סבלו במשך שבוע בין ארבע קירות.
הצטרפנו לטור וזחלנו במשך כארבעים דקות במהירות של חילזון, עד שדבקנו במחסום הנדרש ביציאה. שמנו לב שלא כל המכוניות הוסבו לאחור, חלקן הורשו לעבור, מה שנתן תקווה.
וכך, הסמל הביט מבעד לחלון הפתוח, הציג את עצמו, ביקש מסמכים שעליהם הוא גולש - כדי לנקות את מצפונו, כביכול. שאלתי לאיזו מטרה ולאן אנחנו הולכים. בעלי אמר שאנחנו הולכים לדאצ'ה, כפר כזה ואחר. שוטר צעיר התייצב משהו על צו, חירום ואיסור יציאה מהעיר.
בעלי נהיה עצבני בצורה ניכרת, אך לא הראה זאת. הוא אמר בשלווה שאנחנו לא יכולים להישאר בעיר בשום צורה כי אנחנו גרים בדאצ'ה והגענו לעיר לראות את הילדים, לעשות קניות וכל זה. הסמל, אל תהיה טיפש, הפנה את תשומת הלב לרישום בדרכון, שהצביע בבירור על מקום המגורים - העיר שאנו מתכוונים לעזוב. בביטוי הבא שלו, המילה בסדר באה לידי ביטוי חד משמעי שכמותה הייתה מרשימה.
בעלי האפלולי הבהיר, לכל מקרה, האם מדובר בשוחד בנאלי, אך הוא עשה זאת בטקט של קרנף, מה שהכעיס את הסמל עוד יותר. ואז הלב שלי לא עמד בזה. ובכן, שפט בעצמך, בזמן שאנחנו מתווכחים כאן, השתילים גוססים! אין לנו מכונית ממוזגת מפוארת, אלא שש, שעם כל היתרונות שלה, היא מתחממת בשמש כמו פח. לא בשביל זה גידלתי עגבניות בקליפות ביצה במשך חודש כדי שיתייבשו בדרך.
כשהתחלתי לצעוק כאן: “עזוב אותי, איש יקר, אתה לא יכול לראות - השתילים מתייבשים, הנכדים עייפים, אבל עכשיו יש לי מספיק מכה! אנחנו בהחלט לא נחזור, והשדים האלה מהמושב האחורי ינפצו במהירות את כל המחסום שלך לבנה אחר לבנה בזמן שאתה מכין את הפרוטוקול! "
הסמל החוויר והמלמל משהו על שניים משלו בבית, הגיש לנו את המסמכים ואיחל לנו מסע שמח. אולם מילות הפרידה נשמעו איכשהו לא ידידותיות ולא מובנות, אבל בעלי כבר לחץ על הדוושה לרצפה ועף לאורך המסילה החופשית על ציודו, כמו על מכונית זרה.
אז הגענו לדאצ'ה, לא משנה מה. בוא נלך הביתה באותה דרך. עכשיו נגיד שאנחנו גרים בעיר. עליו יש רישום בדרכון.